ארנקי ביטקוין רדומים מתעוררים: שלושה דיווחים, שלושה סדרי גודל שונים

שלושה דיווחים נפרדים עוסקים באותה תופעה עצמה: מטבעות ביטקוין שישבו במקומם שנים ארוכות, בלי תנועה אחת, ופתאום הועברו. המספרים שונים לחלוטין זה מזה, וגם משך ההמתנה שונה — ודווקא הפער הזה הוא מה שראוי לשים לב אליו.

לפי אייס מדובר בארנק שנחשב אבוד ובו נכסים דיגיטליים בשווי 421 מיליון דולר, שחזר לרשות בעליו לאחר שלוש-עשרה שנה. לפי ynet, אדם שסבר במשך שתים-עשרה שנה שהביטקוין שברשותו אבד קיבל לידיו כ-4.5 מיליון דולר. ואילו בחדרי חרדים מדווח על 600 מטבעות ביטקוין שהתעוררו לאחר שש-עשרה שנה, בשווי של כמעט 48 מיליון דולר.

שלושת המקרים אינם אותו אירוע, ואין בדיווחים שלפנינו קשר ביניהם. שני הדיווחים הראשונים מתארים בעלים שהשיב לעצמו גישה לנכס; השלישי מתאר תנועה שנצפתה ברשת, בלי שנמסר מי עומד מאחוריה. ההבדל הזה חשוב, ונחזור אליו.

מה זה בכלל "ארנק רדום"

ביטקוין אינו מוחזק בחשבון אצל גוף כלשהו אלא נרשם על גבי הבלוקצ'יין, פנקס חשבונות פומבי שכל אחד יכול לעיין בו. השליטה במטבעות נובעת אך ורק מהחזקה במפתח פרטי — מחרוזת סודית שבלעדיה אי אפשר להעביר את הכסף, ואף גורם בעולם אינו יכול לשחזר אותה עבורכם. מכאן נובעות שתי תכונות שהולכות יחד: איש אינו יכול להחרים לכם את המטבעות, ואיש גם אינו יכול לעזור לכם אם איבדתם את המפתח.

"ארנק רדום" הוא כתובת שהמטבעות שבה לא זזו לאורך תקופה ארוכה. בניתוח נתוני רשת נהוג להתייחס למטבעות שלא הוזזו זמן רב כאחזקה "מבשילה", כזו שהסבירות שתימכר יורדת ככל שהזמן עובר. לכן, כשארנק כזה מתעורר, הדבר נרשם ומדווח.

ההקשר ההיסטורי מסביר את סדרי הגודל. תקופה של שש-עשרה שנה אחורה מובילה לשנותיה הראשונות של הרשת, סביב 2010, כשכריית ביטקוין נעשתה על מחשבים ביתיים רגילים וערכו של מטבע בודד נמדד בסנטים. מי שהחזיק אז מאות מטבעות החזיק בפועל בסכום זניח, ולא היה לו שום תמריץ לשמור על המפתח בקפידה. דיסק שנזרק, קובץ שלא גובה או סיסמה שנשכחה — כל אלה היו באותה עת חסרי משמעות כלכלית, והם שהפכו כעבור עשור וחצי לאובדן של מיליונים. מכאן גם היחס בין המספרים בדיווח של בחדרי חרדים: 600 מטבעות בשווי של כמעט 48 מיליון דולר מגלמים מחיר של סדר גודל של 80 אלף דולר למטבע. הסכום שדווח ב-ynet מצביע על אחזקה קטנה בהרבה מבחינת מספר המטבעות.

מה עוד לא ידוע

בכל שלושת המקרים חסר המידע המשמעותי ביותר. לא נמסר כיצד הושבה הגישה לארנקים — האם באמצעות שחזור גיבוי ישן, שירות מקצועי לפריצת סיסמאות שנשכחו, או מציאה מקרית של החומרה. לא נמסר גם מה נעשה במטבעות לאחר ההעברה: העברה מארנק אינה בהכרח מכירה, ולעיתים קרובות היא רק מעבר לאחסון בטוח יותר. במקרה של 600 המטבעות אף לא ידוע מיהו הבעלים, ובדיווחים מסוג זה הזיהוי לרוב אינו אפשרי כלל.

מה הנתונים האלה לא מוכיחים

התעוררות של ארנקים ותיקים מקבלת תשומת לב, ולעיתים היא מוצגת כסימן מבשר רעות — כאילו מחזיק ותיק עומד להציף את השוק במכירה. שלושת הדיווחים שלפנינו אינם תומכים במסקנה כזו. ראשית, מדובר בשלושה אירועים נפרדים בלי קשר מוכח ביניהם, ושלוש נקודות אינן מגמה. שנית, בשניים מהם ההסבר המפורש הוא אישי לחלוטין — אדם שהשיב לעצמו נכס שחשב שאבד — ואין לו דבר עם מצב השוק. שלישית, גם כשמטבעות זזים, אין בנתון עצמו מידע על כוונת הבעלים.

מה שהמקרים האלה כן ממחישים היטב הוא את משמעותה של האחריות הבלעדית על המפתח הפרטי. אותה תכונה שאפשרה לסכום להישמר במשך שש-עשרה שנה בלי שאיש ייגע בו היא גם זו שהותירה את הבעלים חסר אונים מול קובץ שאבד. גיבוי כתוב של מילות השחזור, שמור פיזית ובעותק נוסף במקום נפרד, הוא ההבדל המעשי בין השניים.

מקורות: אייס · ynet · בחדרי חרדים

המידע בכתבה נועד להרחבת הדעת בלבד ואינו מהווה ייעוץ השקעות או תחליף לייעוץ מקצועי.